פסק-דין בתיק ע"פ 5041/04

השופט ס' ג'ובראן:

כנגד המערער הוגש לבית-המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום, המייחס לו עבירה של רציחת אביו החורג, סעיד בולבול (להלן: המנוח), באמצעות דקירת סכין ומהלומות גרזן, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

על-פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 18.2.2001, בסמוך לשעה 4:30 לפנות בוקר, החליט המערער לרצוח את המנוח, אשר היה נשוי לאימו, פאוזייה גנאיים (להלן: האם) ואשר התגורר יחד עם המערער ועם אמו באותו בית בבקה אל גרביה (להלן: הבית), על רקע הרעה ביחסים בין המערער ובין המנוח. לשם כך הצטייד המערער בסכין מטבח (להלן: הסכין) ויצא אל המנוח, אשר שהה במכוניתו שחנתה בסמוך לבית, כאשר הסכין מוסתרת. המערער ניגש למנוח ודקר אותו בסכין שהייתה בידו, דקירה אחת בקדמת בית החזה. המנוח ניסה להימלט מן המערער והתקדם אל עבר תא המטען של רכבו, בו היה מצוי באותה עת גרזן (להלן: הגרזן). לאחר שהמנוח פתח את תא המטען של הרכב, דחפו המערער, נטל לידיו את הגרזן והכה באמצעותו מספר פעמים בראשו של המנוח. בעקבות המהלומות, התמוטט המנוח ונפל על הכביש, כאשר המערער המשיך והכה בראשו מספר מהלומות נוספות באמצעות הגרזן.

לאחר האמור, הסתיר המערער את הסכין ואת הגרזן, אשר שימשו אותו בביצוע המעשה וכן את חולצתו המוכתמת בדם, נכנס חזרה לבית ועשה עצמו ישן עד לגילויו של המנוח על-ידי אמו, בסמוך לשעה 5:00 לפנות בוקר.

המנוח הובהל לבית-החולים, שם נפטר יום לאחר מכן כתוצאה משנים-עשר פצעי קציצה בראשו, אשר נגרמו ממכות הגרזן שהנחית עליו המערער ואשר הסבו נזקים חמורים למוח עם שברים בגולגולת.

בתגובתו לכתב האישום, כפר המערער בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום וזאת למרות שמספר ימים לאחר מעצרו הוא מסר לחוקריו הודעות בהן הודה במיוחס לו ואף שיחזר את המעשה בפני חוקריו. לטענת המערער, הודעות אלה ניתנו בשל הימצאותו במצב נפשי ופיזי קשה כתוצאה משימוש בסמים ובשל רצונו ליטול על עצמו את האשמה כדי לגרום לשחרור אחותו נג'ווה אמונה (להלן: נג'ווה), אשר נעצרה גם היא בחשד לרצח המנוח.

פסד-הדין של בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן-הנשיא ח' פיזם והשופטים ש' שטמר ו-ר' ש' צמח), הרשיע את המערער בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של מאסר עולם.

הכרעת-הדין של בית-המשפט המחוזי מתבססת בעיקר על הודאת המערער, בצרוף הראיות התומכות בהודאה זו. בית-המשפט המחוזי דחה את הטענות שהעלה המערער לגבי היות הודאתו לא הודיית אמת או הודיה שלא ניתנה מרצונו החופשי, כמו גם את גרסתו, לפיה בעת האירוע הוא יצא מן הבית וראה אדם אחר, אותו הוא מכיר, אשר המית את המנוח ואשר איים על המערער פן יחשוף את זהותו. בית המשפט המחוזי קבע כי שוכנע מעבר לכל ספק סביר, כי המערער הוא זה שהמית את המנוח מתוך כוונה תחילה, בגין היחסים הקשים ששררו בין המנוח ובין המערער, אמו ואחיותיו. בית-המשפט המחוזי ביסס את הכרעת-דינו גם על סמך ראיות נוספות, ובהן ראשית הודייה שהוקלטה מפי המערער בעת שיחה שניהל עם נג'ווה, ידיעת המערער פרטים מוכמנים הנוגעים להמתת המנוח וממצאי הבדיקה הפתולוגית במנוח. לפיכך, הרשיע את-המשפט המחוזי את המערער ברצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.

במתן גזר-הדין דחה בית-המשפט המחוזי את טענתו של המערער, לפיה יש להשית עליו ענישה מופחתת, על-פי סעיף 300א (ג) לחוק, שכן בית-המשפט המחוזי לא קיבל כמהימנה את גרסתו המאוחרת של המערער, אודות מצוקתו הנפשית הקשה בעת ביצוע הרצח. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי המערער לא הוכיח את קיומה של התעללות חמורה ומתמשכת מצד המנוח סמוך לביצוע הרצח. בהתאם לכך, קבע בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו, כי העונש אשר יושת על המערער יהא עונש של מאסר עולם, כקבוע בחוק העונשין.

מכאן הערעור שבפנינו, המופנה הן כנגד הכרעת-הדין והן כנגד גזר-הדין.

טענות הצדדים

 בא-כוח המערער חוזר בפנינו על כל פרשת ההגנה שנטענה בבית-המשפט המחוזי, כאשר עיקר טיעוניו הוא, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שקבע, כי הודאת המערער בהמתת המנוח, הודיית אמת היא. בא-כוח המערער לא נמנע מלערער כמעט על כל קביעותיו של בית-המשפט המחוזי, הן לעניין קביעותיו העובדתיות והן לעניין ממצאי מהימנות שקבע.

בגדריו של הערעור, טוען בא כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי בדחותו את גרסתו של המערער אודות ה"אדם האחר" שהיה מעורב באירוע, זולת המערער. בא-כוח המערער חוזר על טענתו, לפיה הודאתו של המערער בביצוע המעשה נבעה מהיותו זקוק לסמים ומאמונתו, כי באם יודה תשוחרר נג'ווה. בא-כוח המערער מסביר, כי הסיבה בשלה הסתיר המערער את הגרזן, כשדרך כך התלכלכה חולצתו בדם המנוח ואף רחץ את הסכין והשיבה למטבח הבית, היא חששו של המערער שמא יקושר אליו ביצוע המעשה.

בהקשר זה טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי בייחסו למערער ידיעת פרטים מוכמנים אודות האירוע, שכן פרטים אלו נודעו לו דרך הדרכתם של חוקרי המשטרה.

עוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, כי ממצאים אשר נלקחו מזירת האירוע מחזקים את גרסתו של המערער בדבר "האדם האחר". בפרט מתייחס בא-כוח המערער לעובדה, כי דגימה שנלקחה מנתז דם בזירה נמצאה כמכילה תערובת של דם מיותר מאדם אחד, בעוד שנקבע, כי דמו של המערער לא נמצא בזירה.

לחילופין, טוען בא-כוח המערער, כי שגה בית-המשפט המחוזי, בכך שדחה את טענתו של המערער בנוגע להתקיימותן של נסיבות המצדיקות ענישה מופחתת לפי סעיף 300א (ג) לחוק העונשין. לטענתו, משקבע בית-המשפט המחוזי, כי בין המנוח והמערער שררו יחסים קשים שנמשכו שנים רבות, היה על בית-המשפט לקבל את גרסתו של המערער אודות האלימות הקשה מצד המנוח כלפיו וכלפי בני משפחתו.

לעומתו, סומך בא-כוח המשיבה את ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בא-כוח המשיבה טוען, כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי הודאת המערער בביצוע הרצח הינה מהימנה ומעוגנת הן בממצאים שנמצאו בזירת האירוע והן בממצאים הפתולוגיים. לטענת בא-כוח המשיבה, בשום שלב לא הוצג בפני המערער, כי באם יודה במעשה תשוחרר אחותו וכי גרסתו האלטרנטיבית של המערער אודות "האדם האחר" איננה מתיישבת עם ההיגיון.

בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין להסיק מסקנות מהעובדה, כי דמו של המערער לא נמצא בתערובת הדם שנמצאה בזירה, שכן אין כל אינדיקציה לגבי מועד היווצרות התערובת וייתכן, כי הכילה דם ממועד מוקדם יותר.